“העבר שלא עבר”
וילהלם רוטשילד נולד בשנת 1859 בעיר קאנשטאט, גרמניה. הוא היה יהודי דתי שהתפרנס כמו אביו ממכירת בקר – מקצוע נפוץ בזמנו, אבל לא נחשב מכובד בעיני יהודים שרצו להתקרב לחברה הגרמנית הכללית
וילהלם ניהל את עסקיו ביושרה ובהגינות מוחלטת וזכה לכבוד והערכה מצד לקוחותיו שהעריכו אותו מאוד, הוא מעולם לא עשה משהו שיבייש את עצמו או את היהדות. למרות שלא היה עני, לא חי חיי מותרות ודאג לתרום ולהאכיל נזקקים.
וילהלם רוטשילדבגיל 39 וילהלם נישא בשידוך לסופי הצעירה ממנו ב10 שנים
וילהלם וסופי היו דמויות מוכרות בקהילה היהודית המקומית. הם הקפידו להתפלל באופן קבוע בבית הכנסת, לא רק בחגים, אלא גם בערבים ובשבתות. כאשר היה צורך במניין - וילהלם תמיד התנדב
הם צמו ביום כיפור ושמרו גם על רוב המסורות הדתיות האחרות, כולל הקפדה על קניית בשר רק מהקצב היהודי המקומי, מר בוקסבאום, והימנעות מוחלטת מחזיר ומוצרים לא כשרים
לוילהלם וסופי נולדו ארבעה ילדים: יוליוס, לידי, קיטי וגרטל (גרטשן). סופי אמם נפטרה בשנת 1923, זמן קצר לפני הולדת נכדתה- סופי (מלונדון, בת דודה של סבא) שנקראה על שמה
לאחר מספר שנים, גרטל הבת הצעירה שניהלה את משק הבית נפטרה בגיל 30 מדלקת קרום המח, קיטי היגרה לסקוטלד ויוליוס שהיה הראשון במשפחה לעזוב את גרמניה- היגר לאורוגוואי
לידי נולדה בשנת 1902 וגדלה בבית צנוע אך ערכי. בתור הילדה השנייה במשפחה, ציפו ממנה להתחיל לעבוד לאחר סיום שמונה שנות לימוד חובה. היא הצליחה במהרה ומצאה משרה כמזכירה וכמנהלת חשבונות במפעל הטקסטיל גוטמן - מרכס
שם פגשה את יוליוס מרכס, שלימים יהיה בעלה
משמאל- יוליוס, לידי, סופי וולטר— סביבות 1930
אהבה ממבט ראשון
כאשר יוליוס היה בחופשה זמנית מהשירות הצבאי בשנת 1917. לידי, אז בת 15 בלבד, התאהבה בו מיד. כשיוליוס חזר לצבא, התנהלו ביניהם חילופי מכתבים חמים ועמוקים באופן קבוע, שלא הותירו ספק שהקשר הפך במהרה לאהבה הדדית
לאחר סיום המלחמה, לידי הפכה למזכירה האישית של יוליוס, ומאז, היה זה רק עניין של זמן לחכות עד שתגיע לגיל מתאים לנישואין כדאי שיוכלו לממש את אהבתם
עבור משפחתו של יוליוס, סיפור האהבה שלהם לא היה בשום אופן חדשות מבורכות. אהבתם הגדולה נתקלה בהתנגדות קשה מצד משפחת מרכס. בדיוק כמו משפחות אחרות בני מעמדם, משפחת מרכס הייתה ליברלית לכאורה, אך כאשר מדובר היה בנישואין לבת מעמד חברתי נמוך יותר (בתו של סוחר בקר)- כל הליברליות נעלמה. כולם, כולל הדוד מרטין הפתוח והמבין, ניסו למנוע מהם לעשות את מה שנחשב בעיניהם לטעות כה נוראית
יוליוס לא נרתע מההתנגדות של אמו בבט ושאר המשפחה ובכל זאת ביקש את ידה של לידי מאביה בדרך המסורתית. משפחת רוטשילד ראתה בכך אולי ברכה – הזדמנות לבתם להתקדם למעמד גבוה יותר. וילהלם נתן את הסכמתו, תוך שהוא מבטיח לחתנו ש"לעולם לא יצטרך לפרנס את משפחתו", אך גם הבהיר ש"אינו יכול להמציא נדוניה". (נדוניה הוא למעשה "תשלום" הניתן בכסף או באמצעות מתנות מהורי הכלה לחתן.)
יוליוס, בעקשנותו השקטה, התעקש שלידי היא שידוך ראוי – חכמה ויפה. ובאמת, באזור לא נותרו הרבה יהודיות צעירות רווקות כמותה. למרות ההתנגדויות, בסופו של דבר ב-30 במרץ 1922 -נערך טקס הנישואין. לידי התקבלה לבסוף כחלק בלתי נפרד ממשפחת מרכס
באופן אירוני, עם השנים הפנימה לידי כל כך את ערכי המשפחה, עד שכאשר בנה וולטר רצה לשאת את שרלוט לאישה – בחורה שנחשבה "לא מתאימה" – היא בעצמה התנגדה לכך בחריפות, בדיוק כפי שהתנגדו לה פעם
משמאל- יוליוס, לידי, סופי, וולטר ומייקל
מאחורה הסבתא בבט וזוג חברים
לידי ויוליוס עברו להתגורר בעיר הקטנה נויפן, שם החלו את חייהם המשותפים. בשל בעיה בלב, לידי לא אהבה במיוחד פעילות גופנית, אך ניסתה לשמח את בעלה והצטרפה לטיולים ואף ניסתה ללמוד סקי – על אף שלא נהנתה מהספורט. כשסופי וולטר גדלו ויכלו לצאת עם אביהם לטיולים, היא שמחה להישאר בבית עם מייקל, הבן הצעיר
לידי הייתה אישה מורכבת- קשוחה וביקורתית כלפי ילדיה, מתוך אמונה שיותר מדי מחמאות עלולות להזיק. אך אהבתה הייתה עמוקה, והיא הביעה אותה בדרכים אחרות - דרך הדאגה לבעלה, המסירות למשפחה, והערכים שהנחילה להם
יוליוס, נטה לשמור את רגשותיו לעצמו. לעומתו, לידי הביעה רגשות, אך בצורה שונה. שבחים ואהבה נאמרו לעיתים רחוקות והרחק מאוזניהם של הילדים, אך כעס או אכזבה תמיד הובעו ישירות. מבחינתה- מחמאות מרובות נוטות לנפח שלא לצורך את ההערכה העצמית של ילדים, בעוד שביקורת וענישה מתונה עם גבולות בהחלט עוזרות להפוך אותנו לאנשים טובים יותר
עם זאת, את אהבתה לבעלה הביעה בגלוי: השניים לא התנשקו או התחבקו מול הילדים אבל החזיקו ידיים לעיתים קרובות בטיולים בציבור, מעולם לא רבו בפני הילדים, והייתה ביניהם מערכת יחסים של חום ושיתוף
וולטר לידי וסופי
1929 -שיא השיק! וולטר וסופי עם הדודות קיטי וגרטל
הסבא וילהלם רוטשילד נפטר בגיל 83, לאחר גירוש ורדיפות הנאצים, סופו היה ידוע אך אחסוך מכם את הפרטים הקשים. הוא נשאר לבדו בקאנשטט - לאחר שילדיו ונכדיו ברחו בזמן
וכמו קשישים אחרים נשלח “לטירה הידועה” שממנה כבר לא חזר ושם נפטר באותה שנה -1942
בנו ונכדו דאגו לזיכרון ראוי של אדם מכובד וישר דרך. על אף עיסוקו הפשוט, הוא הסב גאווה גדולה למשפחתו. שמו וזכרו נשמרו בקרב המשפחה – לא רק בזיכרונות, אלא גם בשמותיהם של הדורות הבאים
וילהלם 1940
המכתב האחרון
נקודות למחשבה
?אם פעם התחתנו לפי מעמדות חברתיים, היום על פי איזה קריטריונים הורים נותנים את ברכתם לבחיר/ת ליבם של ילדיהם
במשפחה יש שמות רבים החוזרים שוב ושוב – כל שם סוחב איתו גם היסטוריה אישית, וגם מסר על המשכיות
האם ידעתם שטראומה רב-דורית יכולה לעבור מאבותינו 14 דורות אחורה? דפוסי חשיבה, חרדות, ביטוי רגשות ותחושת חוסר ביטחון קיימים גם אצל אנשים שמעולם לא נרדפו אישית
עיסוק בזהות, שייכות והמשכיות
גם דפוסי חינוך מסוימים נובעים ממנגנון ההישרדות- נוקשות, שליטה ודרישה למצוינות מתוך צורך להגן
אבל לצד הטראומה – יש גם חוסן בין-דורי
כוחות נפשיים, ערכים, תחושת שליחות, וחוסן
אמונה, מסורת, הומור, בילויים משפחתיים וחיזוק הקהילתיות
זו הסיבה שיהודים הצליחו לשרוד, לשגשג ולבנות מחדש – שוב ושוב – למרות הכל
